Дарвиш и Майн Кампф

Мясо оккупанта станет моей едой. Начало 60-х

Последний инцидент или еще один "бой" между левыми и правыми в Израиле не остался не замеченным и пустил целую волну публикаций за и против свободы слова. В ход пошел и Арафат и Гитлер. Так же и с другой стороны вспомнили опять Германию и фашистов. На нашей "правой улице" восторг и ликование – Мири Регев и Авигдор Либерман дают прикурить левым "садомазохистам". Левым? Авигдор Либерман выступает за формулу "двух государств для двух народов". Он правый? Мири Регев начала свою карьеру министра культуры с крестового похода на арабский театр "Аль Мидан". Поход закончился запретом фильма Герца Франка на кинофестивале в Иерусалиме, что же до Аль-Мидана, то, как выяснилось, у министра культуры кишка тонка урезать им финансирование или запретить ту или иную постановку. Причем, обратившись к судебному советнику заранее, она бы это узнала прежде, чем начала воевать с ветряными мельницами и выставлять на посмешище себя и весь правый лагерь.

Что же до инцидента с армейской радиостанцией "Галей Цахаль", то вот у меня появились вопросы. И они не связаны с проблематикой свободы слова, они связаны с проблематикой подачи информации.

Итак, в программе "Университа Мешудерет" (Транслируемый университет) на этот раз речь шла о поэте, общественном деятеле, стихи которого чуть было не попали (!) в нашу школьную программу 20 лет назад и часть его стихов публикуется в утвержденной в прошлом году "Гражданской книге", учебнику гражданского права в средней школе в Израиле.  Этот человек – враг государства Израиль, пламенный поэт наших палестинских террористов Махмуд  Дарвиш.

В программе рассказывается о том, что Дарвиш считается палестинским народным поэтом, похоронен в Рамалле, его семья – беженцы, вернувшиеся в Израиль после войны за независимость (оказывается после войны за независимость Израиль разрешил беженцам вернуться) и он сам учился в Хайфе.

В программе рассказывают о его стихах, полных ненависти к Израилю, цитируют стих, написанный в начале 60-х, когда большинство арабского населения находилось под военным режимом, отмененным только в 1966 г. Леви Эшколем. Дарвиш является частью пан-арабской культуры, и символом культуры арабов живущих сегодня в Израиле(!) и в Иудее, Самарие и секторе Газы. В одной из цитат Дарвиш предлагает нам убираться отсюда умирать там, откуда мы пришли, и забрать с собой своих мертвых. Попытки студента араба, декламирующего стихи на арабском объяснить, что он не имел ввиду Израиль, а только поселенцев, выглядели довольно бледно. В этой программе Дарвиш был представлен тем, кто он есть – врагом.

Так что же побудило выступить Либермана против этой программы? Что же побудило лучшие умы наши выровнять ряды, взять под козырек и рвануться осуждать? Страх. Страх, что часть нашей молодежи не поймет, восхитившись стихами борьбы, нашей правой позиции. Страх, что часть нашей молодежи перейдет влево. Я скажу честно, я не читал Дарвиша, наверно и никогда не буду. Мне достаточно было услышать лишь один его стих, чтобы понять, что передо мной ярый враг.

Евреи народ книги, были им всегда. Мы гордимся тем, что сомневаемся, спорим, обсуждаем прочитанное. Наши великие книги построены на полемике. Из всех религий иудаизм был первый, поставивший целью знание. Наши тексты были возведены в разряд культа, святости. Это то, что спасло народ от внутренних потрясений. Мы никогда не боялись дать нашим детям всю информацию по тому или иному вопросу, зная, что они сами примут правильное решение.

Укрытие информации в истории других народов имели катастрофические последствия, когда эта информация всплывала. Так в Европе прошла реформация церкви, в России убили царя Александра II, произошла ленинская революция и перестройка. Арабская весна тоже произошла в результате информационного взрыва. Запрет на информацию, запрет на книги не способствует нормальному восприятию, вызывает недоверие и подозрение.

В этом году выйдет в свет "Майн Кампф". Власти Германии нашли оригинальный способ запретить эту книгу – они экспроприировали права на ее издание. Но у издательских прав есть срок, и он закончился. Автор этих строк уже читал ее. По интернету ходит перевод 1939 г. на русский язык. Прочитав некоторые части ее, я ужаснулся, насколько похожи порой некоторые выкладки в прессе, особенно русскоязычной, на части этой книги. Все, что касается беженцев в Европе, геев, палестинских террористов, идеи сплочения нации, борьбы против левых либералов. При легком редактировании редкие правые круги отказались бы от такого руководства к действию.

Это не значит, что правые движения следуют теории нацистов, однако, имей они доступ и изучив историю нацизма, чьей неотъемлемой частью является "Майн Кампф", они бы несомненно изменили свой подход к данным темам. Отсутствие информации заставляет нас наступать на те же грабли. Нас ожидает еще один информационный взрыв.

Возвращаясь к скандалу вокруг Либермана и Галей Цахаль могу только сказать, что замалчивание информации это не меньшая попытка манипуляции обществом, чем ее публикация. Информация, поданная радиостанцией актуальна и необходима. Еврейское общество должно знать, кто перед ним стоит и чего хочет добиться. Что же до политика с длинным рекордом манипуляций и идеей разделения страны на два гетто, то он заслуживает лишь скептического отношения.

Восставший из гетто

Алексей Викторов. http://www.jewish.ru/

04.07.2016

Он тайно учил детей, несмотря на все советские запреты. А потом пришли нацисты. И простой учитель Шолом Холавский, лишившийся после массовых расстрелов всех своих учеников, организовал в Несвижском гетто подпольный отряд сопротивления и устроил первое в Восточной Европе восстание в гетто, вдохновившее на борьбу с нацистами других узников.

История белорусского города Несвиж, стоящего в окружении стародавних лесов, озер и болот, богата на события. Здесь создавались архитектурные шедевры, свершались открытия и внедрялись ноу-хау – в частности, в серединеXVIII века местечковый еврей Евно Якобсон, промышлявший на жизнь починкой и изготовлением часов, изобрел счётную машинку, ставшую прототипом арифмометра. А учитывая, что первые упоминания о Несвиже некоторые исследователи усматривают еще в «Повести временных лет», то город неоднократно становился свидетелем смены правителей, границ и сопутствующих этому военных действий. Но, пожалуй, самые черные дни его истории начались в конце июня 1941 года, с момента оккупации города немецко-фашистскими войсками и создания здесь гетто. В память о погибших узниках этого гетто в городе воздвигнуты сразу четыре памятника, есть один и в Иерусалиме. Во многом памятники эти были установлены стараниями тех, кто все-таки смог выжить, но не смог забыть трагедию. Одним из них был простой учитель Шолом Холавский, ставший впоследствии крупнейшим исследователем Холокоста. Он же возглавил и восстание Несвижского гетто – первое на территории Восточной Европы и воодушевившее к сопротивлению многих других.

К началу Второй мировой Шолом Холавский, как уже говорилось, работал учителем в еврейской школе Несвижа. Правда, азы подпольной работы ему пришлось освоить еще до оккупации города немецкими войсками. Ведь после вступления в город Красной армии в сентябре 1939-го преподавание на иврите, равно как и общение на нем, были полностью запрещены. И два года Холавский в ряду других преподавателей – членов сионистской организации Хашомер-Хацаир (Молодая гвардия) – тайно продолжал обучение на иврите. Но 27 июня 1941 года город был занят немцами, а 30 июня создан и юденрат, который возглавил варшавский беженец, свободно владевший немецким языком юрист Магалиф.

Рядом с юденратом была организована биржа труда, и каждое утро евреи старше 15 лет приходили туда, чтобы получить направление на работу. Однако 30 октября 1941 года на рыночной площади города под предлогом проверки документов немцы собрали всё еврейское население – более четырёх тысяч человек. Окруженным эсэсовцами людям зачитывали фамилии, и услышавший свою должен был перейти на правую сторону площади, взяв с собой всех членов семьи. Зачитывались лишь фамилии специалистов: ткачей, портных, врачей, инженеров, строителей. По два человека каждой специальности. Так из общего количества были отделены лишь 585 человек. Остальных, разделив на две группы, повели к местам гибели.

Очевидец расстрела одной из групп Станислав Баранцевич в книге «Несвижские воспоминания» так описал эту казнь: «Накануне той карательной акции я получил приказ явиться утром с лопатой для выполнения повинности. Наша группа из десяти человек собралась в песчаном карьере, как мы думали, для погрузки песка. На месте мы неожиданно увидели немецких жандармов, литовских карателей и белорусских полицаев из БНС (отряд националистической организации «Белорусская народная самозащита»). В полдень из города вышла многочисленная колонна. Мы видели звезды на одежде людей. Полторы тысячи человек разного пола и возраста, с детьми на руках, шли смиренно и подавленно. Приговорённых к смерти людей подвели к краю ямы и заставили снять одежду и обувь. Затем им приказали спуститься на дно карьера и лечь ровными рядами, близко один к другому. Каратели совершали несколько коротких очередей из автоматов по лежащим людям. Следующая группа жертв должна была ложиться на предыдущий ряд убитых и раненых. И снова автоматная очередь, и снова новый пласт убитых… Карательная акция длилась до шести часов вечера. В каждом слое расстрелянных людей были живые и раненые, которые умирали от удушья под тяжестью последующих слоёв. Когда мы засыпали яму с казнёнными евреями, она шевелилась от конвульсий умирающих и раненых людей». Одновременно с этим в другой части города также звучали выстрелы, уносившие жизни узников второй группы.

Оставшихся в живых, среди которых был и Холавский, согнали в опутанную колючей проволокой территорию гетто размером 150 на 250 метров. Это была отдаленная, практически без жилых домов часть еврейского квартала, где находились четыре синагоги и молитвенный дом. Буквально через несколько дней, как все разместились, Холавский, которому после совершенных немцами убийств было некого учить, собрал в своем доме членов сионистского движения и предложил борьбу вместо смирения. Речь его перед собравшимися была такой: «Евреи! Мы отсоединены и изолированы от широкого мира. Возможно, не будет слышен ни один из наших криков. Мы можем быть последним существующим гетто и последними из евреев. Но мы будем бороться за наши жизни. Мы будем защищать гетто – землю страдания. Мы будем бороться, как последние евреи сражались за свою землю. Мы будем готовы – конец может прийти в любое время». В тот вечер в Несвижском гетто появился отряд сопротивления во главе с Холавским. Первоначально собрания проводились под видом только что созданного профсоюзного комитета. А так как почти все гетто состояло из ремесленников, то через время решения «профсоюза» признавал уже и юденрат, что несколько улучшило условия жизни в гетто. Глава юденрата Магалиф, конечно, был марионеткой в руках немцев, однако препятствий силам сопротивления, скрывающимся под видом профсоюза, не чинил.

Холавский же и его сподвижники разработали план отпора следующей нацистской акции уничтожения, в которой никто не сомневался. Вот почему в созданных тайниках ежедневно увеличивались запасы бензина и керосина, необходимых для поджога гетто и приготовления горючих смесей в бутылках вместо гранат. Те из евреев, кто работали на немецком складе вооружения, с риском для жизни добывали оттуда оружие и взрывчатку. А те, кто отслужили в армии или просто мало-мальски владели оружием, распределили между собой наиболее уязвимые места в ограждении гетто, которые они должны были оборонять. Остальные, абсолютно все без исключения, приготовили себе личное оружие: ножи, штыки, топоры, заточки. И если не каждый верил в спасение, то каждый готов был бороться, дав достойный отпор по сигналу, за который решили считать поджог стога сена на площади.

Тем временем гетто разрасталось. К первоначально отобранным ремесленникам присоединялись и прибывавшие группы евреев из окрестных деревень, беженцы из Польши и Германии. Они приносили с собой печальные вести о зверствах фашистов. Так, жители Несвижского гетто узнали, что в начале июля 1942 года было расстреляно все еврейское население расположенной неподалеку деревни Снов. А 17 июля каратели собрали на площади и евреев Городейского гетто. Людям приказали лечь на землю лицом вниз. Плакавших детей и тех, кто поднимал голову, забивали палками до смерти. Потом по людям стали ездить на грузовиках. Выживших расстреляли.

Расправу над узниками Несвижского гетто фашисты решили приурочить к годовщине вторжения в СССР. Периметр гетто был оцеплен полицией и эсэсовцами 21 июля 1942-го. Магалиф довел до евреев приказ немцев: «Остаться в стенах гетто лишь специалистам, остальным выйти для расстрела». Немцы даже не скрывали своих планов – напротив, коротали время, данное узникам для сборов, животно-первобытным улюлюканьем и непрекращающимися выстрелами в воздух, призванными окончательно сломить волю людей. Но вдруг на площади гетто вспыхнул стог сена. Через минуту огнем полыхали все дома, заранее заботливо облитые припасенным керосином. Валящий от них густой черный дым заслонял фашистам и их приспешникам весь обзор. А вскоре уже совсем неожиданно для немцев с чердака синагоги вдруг раздалась пулемётная очередь, вслед за которой, прорываясь через ограждение, бойцы сопротивления бросились в рукопашный бой. Под автоматным обстрелом они шли на врага с ножами и металлическими прутьями. Многие задыхались от гари, передние ряды падали от пуль, но за ними из-за дымовой завесы появлялись и бежали на убийц другие – осознававшие неизбежность смерти, но не боявшиеся ее. Ненависть к извергам в их глазах затмевала страх.

Бой продолжался целый день, и это были поистине «дантовские сцены». Из двух тысяч обитателей Несвижского гетто спаслись только 25 человек. Среди них был и Холавский. Уйдя в леса и присоединившись на время к партизанам, вскоре он возглавил и собственный боевой отряд, воевавший с нацистами в лесах в течение двух лет. Встретившись позже с Ицхаком Цукерманом, одним из руководителей восстания в Варшавском гетто, они сформировали движение, целью которого был поиск выживших евреев и помощь в их репатриации в Израиль. Сам Шолом Холавский репатриировался в Эрец-Исраэль в 1948 году, став учёным-историком с мировым именем и крупнейшим исследователем истории Холокоста на белорусской земле.

И хотя выжить в организованном им восстании удалось единицам, оно было первым на территории Восточной Европы. Весть о нем быстро разлетелась по другим гетто. В них тоже стали создаваться отряды сопротивления, и скоро похожие восстания прошли в Клецке, Мире, Тучине, Варшаве и Белостоке. И пусть силы всегда были не равны, а потери превышали число спасенных – люди погибали в борьбе, вносили свой вклад в уничтожение общего врага.

רמת -טיומקין - המושב הרביזיוניסטי שנעלם

לא רבים יודעים כי בשטחה של שכונת רמת טיומקין בנתניה  שכן במשך שנים לא מעטות  מושב חקלאי בשם רמת טיומקין , על שמו של  זאב טיומקין  שהוקם בשנת 1932 על ידי אנשי בית"ר וקבוצת "מנורה". היה זה המושב החקלאי הראשון שהקימו הרוויזיוניסטים בארץ ישראל. עם השנים "נבלע"- נטמע המושב בעיר נתניה ,סופח אליה ונעלם כלא היה.

 מאת: אלי אלון

דומה כי רק מעטים יודעים כי היה קיים בארץ  מושב בשם רמת טיומקין וגם אלה שיודעים  או שמעו על קיומו של מושב זה , ספק אם מכירים תולדותיו וסיפורו : מושב רמת טיומקין  הוקם על ידי אגודה בשם "הארגון הרביזיוניסטי החקלאי" שנוסדה  בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת  .לאחר שהאגודה  נרשמה ואושרה על ידי השלטונות פנתה למוסדות המיישבים כמו  הסוכנות, קק"ל וביקשה הקצאת קרקע וסיוע לשם הקמת ישוב חקלאי . הבקשה אושרה ולחברי האגודה הוצעה קרקע באזור תל מונד, אולם חברי האגודה דחו ההצעה ודרשו שטח ליד  המושבה נתניה שהייתה אז בתהליך פיתוח והתרחבות. לבסוף אושרה בקשתם לקבל קרקע ליד  נתניה  ולהקים  עליו  מושב.

ראשיתו של המושב ומי היה זאב טיומקין

השם שנבחר למושב  החדש הוא רמת טיומקין  על שם המנהיג הציוני זאב (ולדימיר) טיומקין (1861- 1927,) טיומקין  נולד באוקריאנה רוסיה  והיה בין מייסדי אגודת "חובבי ציון" ברוסיה. הוא נמנה עם ראשוני התומכים בהרצל, והשתתף בקונגרסים ציוניים מטעם יהדות אוקראינה. טיומקין נמלט מן המהפכה הבולשביקית לברלין, ובשנת 1920 התיישב בפריז והצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית.

לאחר אישור הקמת המושב החלו  מתארגנות בחסות "הארגון הרביזיוניסטי החקלאי" קבוצות מועמדים להתיישבות .המועמדים היו אנשי קבוצת "מנורה", בית"רים שעלו מלטביה ובית"רים יוצאי המושב יבניאל וכן בודדים. באוקטובר 1932 התכנסה אסיפת היסוד  למושב החדש. הקק"ל רכשה עבור המושב החדש  כ- 1400 דונם באזור הכפר הערבי אום אל חלד. הוחל במדידות ובחפירת באר. עד מהרה הגיעו למקום ערבים מכפר אום- חלאד ומכפרים נוספים באזור וטענו כי השטח הוא בבעלותם .הם סתמו את הבאר והתנפלו  על החופרים.  פרצו קטטות,  מהלומות והתכתשויות והיו גם פצועים משני הצדדים. אנשי המושב  הציבו שומר חמוש ברובה,  גרשון שץ (גֵגָה)שמו,  כדי שישמור על  המקום .באחת הפעמים  כשהוזעקה המשטרה הבריטית להתערב בסכסוך ולהפריד בן הניצים גילתה את הרובה שהוסתר והשומר נעצר ונכלא בכלא בשכם. לבסוף חולץ השומר ממעצרו לאחר ששולם עבורו קנס .מספרים כי את  כספי הקנס העביר גואל האדמות המיתולוגי יהושוע חנקין.

העיתונות  דאז ובניהם עיתונים כמו  "דבר", "דואר היום" ,"המשקיף" ונוספים   סיקרו  בהרחבה יחסית את  הקמת המושב הרביזיוניסטי ואת  סכסוך הקרקעות בין מתיישבי מושב רמת  טיומקין לערביי הסביבה. הסכסוך הגיע להתדיינות משפטית בבית המשפט בטול- כרם וזה פסק שמתוך 1400 הדונם שקק"ל רכשה  עבור מתיישבי רמת-טיומקין , 400 דונם בלבד שייכים למתיישבי  רמת טיומקין והם בבעלותם החוקית,  ואילו שאר הקרקע כ-1000 דונם שייכים לערבים שהתגוררו בכפרים באזור . בשלב ראשון  הקימו המתיישבים במקום צריף משותף  ולידו כמה אוהלים. בתחילה התיישבו במקום כ- 12 משפחות. השטח גודר והוחל בבניית המושב ובעיבוד החלקות. כמה מבעלי החלקות התגוררו בנתניה בשכירות  עד שיבנה להם צריף מגורים במקום. החיים לא היו קלים, חשמל לא היה ובקושי מים ותחלופת התושבים הייתה גבוה. רבים באו ועזבו כלעומת שבאו. כאילו לא די בכך  סבלו התושבים מהתנכלויות  מצד השכנים הערבים שלא השלימו עם הקמתו של הישוב החדש.  המוסדות המיישבים בהם שלטו אז כידוע  אנשי מפא"י והסתדרות העובדים לא התלהבו לסייע למושב הרביזיוניסטי, כפי שסייעו לישובים אחרים  המזוהים עם תנועתם, והדבר עיכב התפתחות המושב . כדי לסייע  לתושבי מושב רמת- טיומקין הקימה  תנועת בית"ר במתחם המושב פלוגת עבודה(פלוגת גיוס) של בית"ר חלק מחבריה הצטרפו בהמשך כחברים במושב.

וכך מתאר עיתון "דבר" מיום ה' 6 באפריל  1933את ראשיתו של המושב: "לא  הרחק מנתניה הונח יסוד לנקודה, ישוב של קבוצה רבזיונסטים "רמת טיומקין ע"ש ז.טיומקין. נחפר באר .לפני כחודש עלה חלק מחברי המושב על האדמה. הוקמו שלושה צריפים. הנקודה היא ל-25 משפחה בשטח כללי של 400 דונם. באותו מקום נמצא גם מחנה של פלוגת בריתאים (הכוונה כנראה לבית"ריים ,א.א).

בשנותיו הראשונות של המושב התגוררו המתיישבים בצריפים וזאת בשל הקשיים  לקבל רישיון   משלטונות  המנדט הבריטי לבנות במקום  מבני בלוקים וגם  היו קשיים כספיים. בהמשך, חובר המושב לרשת החשמל, נבנה מפעל מים בהשקעה כספית  גדולה, הוחל בנטיעת פרדסים והוקמו משקי עזר ואף רפתות ולולים. נולדו ילדים והמושב החל להתפתח  אם כי  ההתפתחות הייתה בקצב איטי. חלק ניכר מהילדים במושב למדו בבית הספר "תחכמוני" בנתניה שהיה בית הספר ששירת  את השכונות בנתניה.רבים מילדי המושב ספגו בבית יהיו שיגידו ינקו את מורשת התנועה הרויזיוניסטית והיו בחניכי תנועת הנוער "בית"ר.

 זכרונות ילדות של בן המושב

אל"מ (מיל) יעקב צור מי שפיקד על עוצבת האש, בן המושב רמת טיומקין  בנם של הלל צור (שטיין) שעלה מריגה ושהיה במשך שנים חבר ועד המושב  ושל שולמית בת למשפחת חלוצים רחל ונח סלוצקי מנהלל , חקר את תולדות המושב  בו נולד וגדל, וכתב  זיכרונות  על ילדותו במושב . יעקב מספר על ילדות מיוחדת במינה במושב עם המון חיים קרובים לטבע ,עם הרבה חופש ממגבלות, עם חיי חברה עשירים. "חיינו בצניעות רבה מבחינה חומרית ולא ידענו תפנוקים ומותרות, אבל זה לא היה חסר" מספר צור.

צור מספר: נהגנו לשחק תמיד בחוץ. לא פעם בגלל מספר הילדים הקטן בישוב והצורך להרכיב קבוצת מחניים וכדורגל , נוצר מצב שבני שלוש עשרה שיחקו עם בני עשר ותשע, ואפילו בני שמונה ושבע. והסתדרנו  למרות פערי הגילים הגדולים. זירת המשחקים שלנו  הייתה  – ברחוב  השקט בשדות, בפרדסים. המשחקים היו בעלי דמיון ויצירתיות  וחייבו פעילות גופנית .בין המשחקים שנהגנו לשחק : מחבואים, מחבואי לילה, שוטרים וגנבים ,"הנדס אפ", סימני דרך, שני דגלים, הקפות, מקלות, סוס ארוך, עמודו, קפיצה בחבל, קלאס,  ,בלורות למיניהן ועוד . " היינו בונים סוכות נסתרות בצמרות של עצים ומבלים שם זמן לא מועט ,מספר יעקב צור .בלילות היינו שומעים, במעט פחד, את התנים המייללים שהיו מגיחים מהפרדסים. וכמובן את קרקורי הצפרדעים.

בסיס מרכזי של האצ"ל

מושב רמת טיומקין היה בסיס מרכזי  לארגון הצבאי האצ"ל במשך כל שנות קיומו. בחצרותיה ובפרדסיה  של רמת טיומקין היו טמונים מחסני נשק מקומיים וארציים. פרדסי רמת-טיומקין בסיס התארגנות ללוחמי האצ"ל ליציאה לפעולה או לחזרה ממנה.

המקום על בתיו וצריפיו  שימש בסיס גיוס ואימונים בו הוכשרו מפקדים ולוחמים-בסיס בו אורגנו ומימנו יצאו לוחמי האצ"ל למבצעי הקרב השונים במלחמתם נגד השלטון הבריטי והפורעים הערבים". הבריטים לא פעם פשטו על המושב  , הטילו עוצר וביצעו  חיפושים בבתים ובחצרות. רבים מחברי המושב  לקחו חלק בפעילות האצ"ל. רבים מהם נלקחו  לתקופות ארוכות למחנות מעצר ובתי סוהר כמו מחנה מזרע, כלא עכו, לטרון ,עתלית, והמשפחות נותרו  במצב קשה. היו חברי מושב  שאף הוגלו ע"י הבריטים למחנה מעצר באפריקה.

ביולי  1947  נחטפו ונתלו למוות בחורשה בנתניה  שני סמלים (סרג'נטים) בריטים על ידי האצ"ל כתגובה לתליית שלוש לוחמי אצ"ל ע"י הבריטים בכלא עכו. בעקבות תליית הסרג'נטים  הטילו הבריטים עוצר בהקיף נרחב על ישובים רבים. באופן טיבעי  החשדות לביצוע או סיוע בתליית הסרג'נטים והשנאה והזעם הופנו כנגד תושבי  רמת-טיומקין,  והם חשו מאוימים ובסכנה לפגיעה בהם. הן מצד השלטון הבריטי והן מצד אנשי הישוב היהודי בארץ. הבריטים פשטו על מושב רמת טיומקין, עברו מבית לבית ערכו חיפושים מדוקדקים  ואף עקרו מרצפות בניסיון לאתר כלי נשק מוחבאים .רבים מחברי המושב נעצרו והועברו לבית המעצר בלטרון. כאמור  לא הייתה זו הפעם הראשונה שהבריטים פושטים על המושב. פשיטות של הבריטים, חקירות  ומעצרי תושבי המושב היו דבר  שיגרתי בחיי המושב  וליוו אותו לאורך שנותיו.

בספטמבר 1947 מתפרסמת בעיתון  "המשקיף" (12.9.1947) ידיעה בזו הלשון: "בשעה 11:30 בלילה תקפה  קבוצת צעירים יהודים  שמנתה כ-70 איש מזוינים באלות גומי ומקלות מסומרים את בתי המושב" כאשר רוב הגברים במושב נמצאים במעצר בלטרון .גם עיתונים נוספים כמו עיתון "הארץ  פרסמו ידיעה על  האירוע זה. ועד המושב רמת טיומקין  פירסם כרוז גינוי ומחאה על "ההתקפה  הנפשעת" על בתי התושבים במושב. כעבור מספר ימים מתפרסמת בתגובה לכרוז  בעיתון "על המשמר" הודעת  ועד ארגון ההגנה וזה לשונה: "הכרוז שפורסם ע"י ועד מושב רמת־טיומקין הנו מסכת שקרים שחוברה במתכוון על ידי ממשיכי מסורת הכזב. בבוא הזמן תפורסם האמת."

בשנת 1947 הקים האצ"ל מחנה אימונים גדול בפרדסי המושב אליו קובצו  לוחמים רבים .הוקמו אוהלים ובית האריזה הפך למטבח וחדר אוכל  ואף נערך מסדר גלוי של לוחמי האצ"ל לבושים במדים. אורח הכבוד במסדר  היה מפקד האצ"ל מנחם בגין. יעקב צור בן המושב  מספר בזיכרונותיו,  כי במסדר צפו גם כמה  מילדי המושב. והתרגשות למראה המסדר הגלוי של לוחמי האצ"ל לבושי המדים והמפקד הראשי  מנחם בגין אחזה בכולם. בערב פסח תש"ח, אפריל 1948 נערך במחנה סדר ציבורי גדול, ואחריו יצאו  מהמחנה קבוצות הלוחמים למבצע כיבוש יפו. כחודש לאחר מכן הוכרזה מדינת ישראל.

סופו של המושב  

זמן קצר לאחר הקמת המדינה ותוך זמן קצר יחסית אי שם בתחילת שנות ה-50 "נבלע" –נטמע המושב החקלאי רמת טיומקין בעיר נתניה שהרחיבה והגדילה  מאד שטח שיפוטה המושב סופח רישמית לעיר נתניה איבד את צביונו החקלאי והפך לשכונה עירונית לכל דבר-שכונת רמת טיומקין.

בוגריו של המושב

 אחד  המתגוררים במושב היה חיים מגורי כהן שהיה לימים חבר כנסת. בנו אמנון מגורי כהן  שגדל והתחנך במושב נהרג בינואר 1965  בצרפת בתאונת דרכים יחד איתו נהרגה בתאונה רעיתו חנה מגורי כהן שהייתה עובדת שגרירות ישראל בפאריס.

"בוגרת" נוספת של המושב שהתגוררה בתחומו היא אשרה אלקיים- רונן- אחת מהכוראוגרפיות והרקדניות הבולטות בעולם המחול הישראלי.

.

מעיון בעיתונות דאז וארכיונים  ניתן להרכיב רשימה של אנשים שהתגוררו בעבר במושב או בתחומו לאורך שנותיו  חלקם היו  חברי פלוגת בית"ר  בן המתגוררים במושב :  עובדיה ורחל אלקיים,  אליעזר וחוה  ברמן , הלל ושולמית צור, ,צבי וחיה  ברמן, פנחס וטובה  גוטרמן, אליעזר שיפוני, שמעון ואהובה  שיפוני ,חיים ומרים רמשן, צבי וסוניה טיקוצקי, משה וסופיה קריספין, משה ואסתר מולדבסקי חיים ואביבה בנאי ,אליהו ויפה  תמרקין , רחמים ושרה אהרוני (מזרחי), יעקב ודבורה אברמוביץ' ונוספים.אליהו ואסתר לוין,יצחק ואהובה פרידמן חיים ואסתר כהן -מגורי,משה וחנה לב עמי ,שאול ורעיה גורביץ,פייטל ולאה שטמרמן,אברהם וחנה בן אליעזר אברהם וחדוה אסף (רובין)

 משה ושלומית אלון (באומן)   מקס וציפורה טשכמר ונוספים. (אם חל שיבוש בשם כזה או אחר הדבר נעשה בתום לב ומבקש סליחתי מראש א.א)

Жди меня, и я вернусь.

Бойцы еврейской бригады на фронте.

Шломо Дойчер был солистом боевого ансамбля еврейской бригады, созданной в 1944 г. и принимавшей участие в боях на итальянском фронте союзнических войск. Он пел, а иногда и сочинял музыку для стихов, которые становились шлягерами и их узнавали в каждом военном лагере. Еще когда он служил охранником в Хайфском порту, ему попались стихи Константина Симонова "Жди меня", переведенные на иврит поэтом Шлонским. Он и его коллега Цви бен Йосеф сочинили этим стихам музыку. Очень быстро эта песня получила известность и популярность. Шломо Дойчер исполнял эту песню везде, куда приезжал его ансамбль – в боевых гарнизонах и в лагерях спасшихся от нацистов евреев. Одним вечером, когда Шломо Дойчер и его аккомпаниатор Йоси Суккеник-Ядин репетировали "Жди меня", вошел к ним офицер и сообщил рядовому Шломо Дойчеру, что снаружи его ждет женщина.

"Я оставил свой дом в Вене в 16 лет. Мать осталась, потому что ждала отца, которого посадили в тюрьму. Мой брат и я репатриировались в Эрец Исраэль. С тех пор прошло шесть лет, мы не знали жива она или нет. Случайно, после долгих мытарств, она оказалась в итальянском монастыре, где скрывалась от нацистов, захвативших Италию. Когда войска союзников высадились в Италии сестры монастыря решили, что пришло время перевести ее через линию фронта. Секретарь фашистской(!) итальянской партии снабдил ее итальянскими документами, и так она оказалась в Риме, уже освобожденном американцами.

Так в канун Судного дня она стояла перед римской синагогой, одна, и плакала. К ней подошел офицер и спросил на идиш: "Может, я могу чем-то помочь?" Даже не осознавая, что к ней на идиш обратился американский офицер, она стала рассказывать ему свою жизнь, о том, что ее мужа убили, что дети пропали и как она сама скрывалась от немцев. Офицер стал расспрашивать о ее семье и оказалось, что этот капитан родственник ее мужа.

С этого момента он стал заботиться о ней, снял ей комнату в Риме, купил ей одежду, стал носить ей еду, но она просила его только об одном – найти детей. Через свои связи в британском командовании он узнал, что мы с братом служим в бригаде, я служу в ансамбле, и наш ансамбль отправляется в Италию.

Мы должны были прибыть в Бари, и он привез ее в машине британской армии (в то время еще не ходил гражданский транспорт) из Рима в Бари. Тогда и сообщили мне что мама ждет меня. Мы решили, чтобы не шокировать ее, что сначала войдет вся группа, а я буду последним. Я вошел последним, но она меня не узнала. Еще до этого мы всем ансамблем дали друг другу слово, что плакать не будем, ведь это должна быть радостная встреча. Но когда я произнес: "Мама!" и она кинулась мне на шею, никто не смог сдержаться. Мы плакали.

Командир отделения вышел на сцену и сообщил солдатам, сидящим в том оперном театре, где мы выступали, что не только ансамбль, прибывший из Эрец Исраэль будет петь нам песни, рожденные там, но и только что солист ансамбля нашел здесь, в Бари, свою мать, спасшуюся от нацистов. Он представил ее солдатам и сказал, что она удостоится сегодня в первый раз услышать, как ее сын поет. Он споет песню, продолжал командир, музыку которой он сочинил для нее, "Жди меня".

Я не сочинил эту песню для нее, потому что, как мне кажется, ни один сын не сочиняет песни своей матери, только своей возлюбленной, и когда я начал петь, я почувствовал смущение, что в первую встречу с матерью я ее обманываю. Я не смог продолжать петь, бежал со сцены, но публика разразилась аплодисментами и плачем. Так песня "Жди меня" помогла мне найти мою маму."

Дорогой Мессии - Из Цфата к могиле раби Шимона бар Йохая.

Для любителей природы и треков север Израиля станет особенно притягательным. Предлагаемый маршрут "Нахаль Амуд" предоставит вам не только возможность насладиться природой и проверить свои физические возможности, но и духовный подъем, ведь этот маршрут идет из Цфата – города мистики и каббалы к могиле первооткрывателя тайного учения -  раби Шимона бар Йохая.

Легенда говорит, что Мессия, призванный освободить и искупить еврейский народ и воссоздать царство Давида, начнет свой путь от горы Мерон, с могилы великого каббалиста. Он пройдет через Цфат, через Арбель, Тверию и затем отправится в Иерусалим. Поэтому мы не просто пойдем путем паломников, посещавших могилу раби Шимона, мы пойдем по пути, по которому должен прийти Мессия.

Наш путь начнется в Цфате, его еврейском древнем квартале, его синагогах, хранящих в себе дух тех раввинов-кабалистов, архитекторов сегодняшнего иудаизма. Через Микве святого Ар"и (раби Ицхака Лурье, основоположника лурианской каббалы) и могилы праведников мы спустимся к шоссе, пересечем его через специальный проход и пойдем по дороге (синий маршрут), которая выведет нас к вади шакауи – сухому руслу, названному так, потому что там водятся куропатки. 

Там начинается зеленый маршрут, который выведет нас к руслу реки Амуд.

Здесь готовьте плавки и полотенца. Хотя река и довольно узкая, она изобилует запрудами, в которых можно поплескаться на славу. 

В воде в сможете втретить и рыбу и лягушек. Животные здесь не боятся людей. Также по дороге можно увидеть несколько турецких водяных мельниц. Нелегко было возить сюда зерно для перемола в муку!

Готовьтесь к тому что наш путь продлится часа четыре. Путь к могиле раби Шимона бар Йохая это самый долгий маршрут.

Мы с вами должны выйти на парковке "Мерон", в полукилометре ходьбы от перекрестка "Мерон" и в километре от самой могилы. На перекрестке "Мерон" останавливаются автобусы по дороге в Цфат.  Длина маршрута 8 км.

Добро пожаловать в Эйлат!

Еще совсем недавно товарищ Путин подобно Моисею вывел свой народ не только из Египта, но и из Турции. Узнав об этом, наши гостеприимные евреи очень обрадовались: ведь наш брат русский турист

очень любит заграницу, солнце и песок,

и мечтает посетить Ближний наш Восток!

Но есть одно НО! Недавний обвал рубля и европейские санкции жутко обременили российского туриста, и теперь он больше думает не "где?" а "за сколько?".

Поскольку основное предпочтение русский турист, доселе посещавший Турцию и Египет, преимущественно Синай, отдавал пакету "Все включено", решили у нас в Израиле также предложить такой вариант. Однако, таким видом обслуживания занимаются всего две сети гостиниц, и они ДОРОГИЕ…

И все же. Мы оптимисты, и верим, что когда все устаканится, устроится и успокоится, наши друзья захотят приехать именно к нам. Для этого есть много причин. Если вы организовываете семейную поездку, ваши дети будут боле чем довольны!

Эйлат – это сочетание цивилизации и востока. Вы сможете спокойно отправить детей гулять, а сами уединиться, даже не думая о том, кто за ними присмотрит. Здесь безопасность ваша и ваших близких на первом уровне. Эйлат – это вкусная еда в гостиницах и ресторанах. Это вполне европейское высокого уровня обслуживание и к тому же на русском языке.

1.       "Все включено". В Израильском варианте этого сервиса вы получите не только полный пакет в отеле, но и возможность за дополнительную плату увидеть и узнать много интересного! И я не говорю о том уровне безопасности который обеспечивается только в Израиле. Уникальность Эйлата в его природе, в возможных горных треках, в процессе которых вы не только впечатлитесь видами и каньонами эйлатских гор, вы узнаете очень много о геологии этого района. И поверьте, это не скучно!

2.       Если вы в Эйлате, обязательно посетите заповедник Йотвата! Это, конечно, не сафари в Кении, но тут вы встретитесь с животными, населявшими эту страну еще в библейские времена, исчезнувшими с ее пейзажа и вернувшимися в уникальном проекте по возрождению древней фауны. Только не открывайте окна! Страусы заклюют!

3.       Парк Тимна – это одно из самых древних мест добычи меди еще со времен бронзового века и египетских фараонов. Его использовали и иудейские цари, начиная с царя Соломона. Парк уникален своими скалами, прозванными "Копи царя Соломона", особым видом эрозии скал, наскальными рисунками времен египетского владычества.

4.       Ледяной каток, Океанариум с разными видами кораллов, рыб, дельфинов и акул. Клуб, в котором научат вас и ваших детей подводному плаванию среди тех самых кораллов! Птичий парк на солончаке. Даже турецкий хамам! В Греции, нет, в Эйлате есть все!

5.       Напоследок, Эйлат, точнее, Тимна является родиной эйлатского камня. Дело в том, что окисляясь медь создает новый минерал, имеющий завораживающе зеленый или синий оттенок. Это малахит и азурит. И лишь в Эйлате эти оттенки смешиваются и дают просто невероятно красивое сочетание. Вы сможете посетить завод по обработке и обрамлению эйлатского камня и приобрести пару сувениров. Вы также сможете выбрать, какая оправа подойдет вашему камню. Эйлатский камень станет бриллиантом вашего отдыха.

Как лучше попасть в Эйлат? Очень скоро будет построен международный аэропорт, израильско-иорданский проект, позволяющий прямое прибытие как в Эйлат, так и в Акабу. НО. Отправиться в Эйлат, не посетив Израиль, это как оплодотворять матку шприцом. В Эйлат надо ехать, и ехать на машине, днем. Сама поездка в Эйлат может стать для вас увлекательной экскурсией, познакомит вас с историей еврейского государства, с древними жителями пустыни Негев, с ее геологическими особенностями и достопримечательностями.

Поездка по пустыне перевернет все ваше прежнее понимание самого слова пустыня. Здесь есть жизнь, и она удивительна. Вот почему надо ехать к нам. И за это вы получите отдых вашей мечты.

צייר ישראלי מיער וינה.

בבית קברות כנרת יש קבר מוזר. באותיות שלא דומות לשום גופן עברי מוכר כתוב: "אחינו דב עופר נרצח." השורה השנייה - התאריך וחתימה - השומרים.

ביציאה מבית הקברות, אתה יכול לראות את ההר שעליו עומד קיבוץ אלומות. בשנת 1920 הגיעה לכאן קבוצה. הם היו בני 17-18 שנים, הם היו חזקים ואמיצים, מוכנים להתמודד עם כל הקשיים. מנהיגם היה אריה אלואיל. זו הייתה החוליה הראשונה של השומר הצעיר. הם קראו למקום הזה ביתניה עילית.

***

המפגש שלי עם דמותו של אלוייל התקיים במהלך תקופת ההכנה של החלק השלישי של המאמר שלי על כנרת והחלוצים שלה, בוני המדינה, האנשים, שהקימו את המדינה דרך עבודה קיבוצית והקרבה עצמית. האיש, מנהיג, אמן, נראה שהוא נשאר בצל של השנים האחרונות. כשמדברים על אמנות הציור בישראל רבים יוכלו לתת רק שני שמות - גוטמן ורובין. אלוייל, ידוע היטב בשנות ה -40 וה -50, עזב את הבמה עם הגעתה של מגמה חדשה - אבסטרקציוניזם. בכול זאת, קשה להעריך יתר על המידה את תפקידו של האיש בחיי המדינה, בהתפתחותה של האמנות בישראל, בפיתוחה של הקליגרפיה העברית.

אריה אלוייל מת בשנת 1967. כדי ללמוד עוד עליו, כאמן וכאדם פגשתי בתו, נאוה רוזנפלד, בדירתה בתל אביב. הפגישה הייתה מפתיעה בשבילי: הגעתי אליה כמו להר אולימפוס, בציפייה למפגש עם האלים, ופגשתי אישה עדינה מאוד מקסימה. בכל דבר בביתה הרגשתי את רוחו של אביה, קירות היו מכוסים בתמונות, אבל לא הרגשתי כאילו אני במקדש. זה היה רק ​​בית. נוח ונעים.

נאוה רוזנפלד, על הקיר תמונה של אביה, שבה היא מנגנת בפסנתר.

אריה אלוייל נולד בגליציה, אז זה היה השטח של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בעיירת בויבריק, במחוז של למברג (לבוב).

"כשהייתי ילד, היו לנו שדות, פרות וסוס – ושמעתי באהבה, שלא פגה עד היום, צלילי פטישים המכים על סדן נחושת וברזל מלובן בסדנה של אבא. ביתנו עמד מעבר לטחנת קמח לא הרחק מהנהר, בלב שדות וגנים, ובאופק סגרו גבעות מיוערות. נוף עיירתי דומה היה לעמק מבורך אשר בין שפיה לזכרון יעקב."(אלוייל, הערות אוטוביוגרפיות).

בויבריק, 1924

בתו, נאווה רוזנפלד מספרת עליו:

"ילדי בויבריק בגיל 4-5 שנים כבר הלכו ל"חדר", אבל אריה ואחיו הגדול לא אהבו מלמד. האבא שלי אמר לי פעם מלמד בא אליו בחצר, הילדים לא רצו ללכת לחדר. הם שלחו כלב למלמד. הכלב נבח ומלמד נמלט מהחצר. "

לאמן הגדול בעתיד ההתנהגות כזו לא עברה סתם. בגיל שש הוא נשלח לדודתו, והתחיל ללכת לבית הספר הקתולי בלמברג.

בית הספר הקתולי בלמברג, במעגל מסומן אלואיל.

מלחמת העולם הראשונה החלה כאשר אריה היה בן שלוש עשרה. משפחתו עברה לוינה, אריה לומד בגימנסיה. כאן בווינה, התגבשה זהותו, הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר, ועד מהרה הפך למנהיג שלה. כאשר בני משפחתו חזרו לבויבריק הוא יצר תא משלו, שמאוחר יותר גדל לארגון.

מלחמת העולם הראשונה שרטטה מחדש את הגבולות. הממשלה הפולנית החדשה תשנה את שם העיר למברג ללבוב. בשנת 1920, בחודש אפריל, בקונגרס של השומר הצעיר בלבוב מקבלים החלטה – השכבות הבוגרות יעלו לארץ ישראל. לאריה אלוייל, שמבית הספר יסודי גיבש את השקפת עולמו, זה הגשמת חלום.

זה היה מבחן קשה לילדים 17-18 שנים. פגישה עם קשיים, מחלות, מוות. שלושה שבועות לאחר היווסדה של ביתניה אלוייל היה אמור ללכת לטבריה, לוועידת פועלים כנציג של ביתניה, אך הוא לא היה יכול. במקומו הלך חבר שלו עופר, שנרצח על ידי בדואים בכביש. אלוייל לא היה יכול להשלים עם זה כל החיים שלי.

 נאווה רוזנפלד:

"בציון 40 שנה לביתניה הקימו אנדרטה - אוהל בטון. נסענו לשם עם אבא שלי, היינו בטקס, ולאחר מכן ירדנו לכנרת, לבית הקברות. הוא אמר לנו שהוא עשה שני מצבות. אחת, שהוא עשה לחבר שלו עופר, שמצאנו מיד".

"חברי הטוב אופר הלך במקומי לטבריה ולא חזר עוד; מצאנו אותו שותת דם מכדור של שודד... בלילה היינו שומרים לפי התור. אדם בודד ורובה בידו בלילה, נמצא עם עצמו יותר מאשר בכול מצב אחר של התבודדות. הלב סוער. הכנרת וירדן מבריקים מכסף הירח, והכול דומה לתמונה של רמברנדט מתוך הספר השמור אתי." (אלוייל, הערות אוטוביוגרפיות).

ביתניה תופסת מקום מיוחד בהיסטוריה של הקמת מדינת ישראל ותנועת השומר הצעיר, שאז עמד על עקרונות שונים לגמרי מאלה שאימץ לעצמו לאחר זמן קצר אחרי פירוק ביתניה וצירוף לשומריה. ביתניה הייתה הניסיון הראשון של היישוב. זה היה קולקטיב של אנשים מוכשרים, שמטרתה הייתה לשלב עבודה הקיבוצית ויצירתיות אישית. אבל "האסכולה הרוסית" של עבודה קיבוצית סוציאליסטית הייתה על העליונה.

נאווה רוזנפלד:

"ביתניה הייתה נקודת מפנה בחייו. עד לאותו רגע, הוא היה מנהיג וסמכות לחבריו, בביתניה הוא החליט לצייר. ביושבו על שפת הכנרת כשהוא מצייר את ההר, כך קראו לביתניה אלואיל וחבריו, הוא הבין שגורלו - הוא אמנות."

הוא חזר לוינה. לא, הוא לא היה מאוכזב מארץ ישראל, הוא לא פחד מהקשיים. המטרה שלו הייתה להיות אמן.

" נאווה רוזנפלד:

ההחלטה להיות אמן נולדה בתקופה שבה אריה אלוייל עזב את ביתניה והלך ללמוד בווינה. דברים רבים קרו ביתניה, היוזם שהיה מאיר יערי, לעתיד מייסד של הקיבוץ הארצי ומפ"ם, נדף מזה ריח של עסקנות, ואבי לא היה פוליטיקאי. הוא היה מנהיג. בקבוצה היו האינטלקטואלים ובחורים רציניים מאוד, אחד מהם הפך מאוחר יותר לנגיד בנק ישראל. חלקם קשרו את חייהם עם הקיבוץ, כמה לא. לאבא שלי את הרעיון שיהיה מדינה ליהודים, זה היה חשוב, קריירה לא הייתה חשובה ".

מקס איזלר קיבל את אלוייל לאקדמיה בווינה. הוא הצטרף במהירות לקבוצה של אמנים שקיבלו אותו באהבה, למרות הגיל והלאום שלו. הוא אפילו נהנה מהמוניטין של איש שהיה בפלסטין בשילוב טעם מר והשמחה של ארץ הקודש. למרות שאביו לא אהב את התשוקה של אריה לציור, הוא המשיך עדיין לשלוח לו כסף. אבל את הכסף שאביו הספיק רק ללימודים, לא למחייה. יש לומר כי מאז תחילת המאה, אמנים ששייכים לזרם אחד באמנות היו מתאחדים בקבוצות, כך שזה היה קל יותר לארגן תערוכות ומכירת ציורים. בשנת 1908, גוסטב קלימט וקבוצתו ארגנו תערוכה לציון 60 השנים לקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. לתערוכה זו, הצטרפו רבים ציירים ופסלים של האקדמיה. אז זה יצר קבוצה שקיבלה אתה שם של תערוכת וינה  ."Kunstsсhau 1908"אלואיל הצטרף לקבוצה כאשר קלימט כבר לא היה בחיים, אבל הוא נלקח תחת חסותו של מקס אייזלר ואוסקר קוקושקה. תחת השפעה של קוקושקה אלוייל מתחיל לצייר את נופים. בהמשך נדבן בשם נוימרק קונה את ציוריו. האירוע הגדול של חייו בווינה – תערוכהKunstsсhau 1908   ב1925.

בשנת 1998 בתערוכה בקיבוץ אשדות יעקב הוצגה סדרה של יצירות אריה אלוייל "טורה אפורה". אלה היו הדפסי אבן, שמונה ציורים בשחור-לבן, חודרים לתוך הנשמה בצעקת אימה.

מתוך סידרה "טורה אפורה", 1924

ההיסטוריה של ליטוגרפיות אלה לוטה בערפל. אלואיל מעולם לא הראה אותם לילדים, והם גילו אותם במקרה, כשהיו עוברים על דבריו של אביהם. הם נוצרו בשנת 1924 לתערוכהKunstsсhau 1908 , אבל ברגע האחרון אלואיל החליף אותם בחמש תמונות נוף וינאי. היסטוריונים ומבקרים חלוקים מה הוביל ליצירת עבודות: זוועות מלחמת העולם הראשונה, שבו נהרגו 750,000 חיי יהודים ונמחקו מעל פני האדמה עולם של יישובים יהודים על שטחה של אוקראינה ופולין, או שפיכות נפש של חבריו, משתתפים בניסוי יערי בביתניה. אין ספק שהתמונות האלה עברו דרך נשמתו של אריה עצמו.

הנופים הווינאיים בתערוכה היו להצלחה. שניים מהם נמכרו באחד המוזיאונים של וינה. עכשיו אריה אלוייל היה בדרך לארץ ישראל.

נוף וינאי, 1925

נאווה רוזנפלד:

"מה היה כאן בשנת 1926? ישוב היה עדיין קטן, אבי רצה לצייר, אבל הוא היה צריך להתפרנס. פה עזרו לו תכונות של מנהיג. הוא החל לעבוד כמורה בבית ילדים בשפיה. האבא תמיד נראה עם מחברת. הוא צייר, היו לו מאות סקיצות, דיוקנאות של תלמידים, רישומים של נופים."

סקיצות בשפיה, שנות ה20.

נאווה רוזנפלד:

"אחד מתלמידיו הייתה אבשלום עוקשי, אבי נתן לו בד וצבע. ביניהם היה קשר חזק גם אחרי שפיה. באחד ממכתביו לאלואיל עוקשי כותב, אני לא יודע מה נכון בזמננו - להיות אמן או מאבק לחופש? עוקשי רצה להצטרף ללוחמי חרות ישראל, אבל נשאר אמן. "

ארץ ישראל, כמו סוס פראי, זמן רב הייתה קשה לאלואיל:

"ציורי הראשונים בארץ לא עלו. שנתיים הרסתי הכול אשר ציירתי. לצייר מיער וינה התכחש הנוף הארצישראלי. הצבע הסמיך הכחול והאפור הפך קלוש צהבהב, השמש הלוהטת קרעה את תמונותיי בכהות. לא קל "כיבוש" נוף זה... נוף הארצישראלי דחה מציורי כול עקבות קוביזם וגם פוביזם." (אלוייל, הערות אוטוביוגרפיות).

בקרוב, עם זאת, הוא כותב במאמרו:

"ארץ־ישראל היא ארץ הגן־עדן והגי־הנום גם יחד. כאשר יצר אלוהים את הארץ הרים אותה לפסגה גבוהה ונתן בטבעה תכונות המכונות בתואר 'אציל'. אציל הוא צבע הארץ — אפור. ההר, הגמל, החמור, האילה, השדות, הקוצים — הכל בה אפור, גם השמים והעצים: זהב אפור, כסף אפור, ירוק אפור, אדום־אפור, אפור מעין הזהב והכסף. והצורות אינן פשוטות, אלא משונות. הקוים מלאי מרץ, והם טהורים, רזים ועדינים, מתפתלים באופן מיוחד, ומקורי, כאילו צמחו מלב האדמה ללבך"

נוף, שנות ה30

נאווה רוזנפלד:

"לאחר שפיה אבי הגיעו לירושלים ופתח סטודיו. בשנת 1929 הוא נסע לאירופה לבקר את הוריו. הוא חזר לאחר הפרעות, סטודיו בירושלים הושמד. הוא לעולם לא שב לשם. מספר גדול של יצירות של אותה תקופה היה שם וזה אובדן עצום. "

למרות שזה אולי נראה כי אריה אלואיל פרש לצמיתות מחיים ציבוריים, זה לא היה כך. הוא היה מנהיג, גם כאשר לא הייתה לו מפלגה. הוא תמיד היה במרכז אירועים. הוא הקים אגודת הציירים, הוא היה בין המייסדים של המוזיאון תל אביב לאמנות, בו בן גוריון הכריז על עצמאותה של ישראל.

עכשיו אלואיל יצר משהו חדש. זוכרים את הכתובת על מצבה של דב עופר? הגיע זמן לקצת קליגרפיה. אלוייל יוצר הדפסים. הוא משתמש בלינולאום. הרעיון של חריטה נולד במאה ה -15, הרבה לפני הדפוס. מה לעשות כאשר יצירת האמנות צריכה להכפיל את עצמה? דירר משתמש בעץ. על התחריט שמים שכבה דקה של צבע. מכסים בקלף ועוברים עליו עם רולר במחיצה קלה. דיו מועבר על גבי הקלף, התמונה נוצרה. מאוחר יותר הגיע הטכנולוגיה של שימוש באבן (הדפסי אבן) ולינולאום (linokat). לכל טכנולוגיה יש ייחודיות משלה שמוסיפה לציור תכונות מיוחדות.

בשנת 1938 נישא לרחל בוגרשוב אמנית ובתו של חיים בוגרשוב, אחד מהמייסדים, המורה ומנהל גימנסיה "הרצליה". להם נולדו רות, נאוה והלל, שנקרא כך לזכרו של אביו. המכתב האחרון מהוריו קיבל אריה אלואיל בשנת 1939:

"אריה ורחל, הפנינה שלנו! מתי אנחנו נתראה, יקירי... המצב עכשיו קשה...האם אזכה עוד לראות את מכתבך... כתוב, שאלוהים יעזור".

נאווה רוזנפלד:

"אנחנו בבית לא דיברנו לא על הראשונה, ולא על מלחמת העולם השנייה. נולדתי בשנת 1943, המלחמה הסתיימה בשנת 1945, הייתי בת שנתיים. ידעתי שכל המשפחה של האבא שלי נהרגה. האבא שלי, הוא מת משברון לב, כאשר הייתי בת 23, הוא צעק בשנתו בלילות. הוא האשים את עצמו על שלא הביא אותם לארץ. הוא כתב מכתב שבו הוא ניסה להשיג אישור עבודה בארץ לאחיו באמצעות הסוכנות היהודית. הוא כתב להוריו, אבל שום דבר מזה לא עזר. הוא האשים את עצמו, וזה רדף אותו כל חייו, אבל לדבר על זה? כמעט אף פעם לא. "

Из серии "Серый Замок", 1924 г.

Деревья, 50-е гг.

"לפעמים אני מצייר בשמיים את ענפי העץ אשר בצלו אני יושב. ומה אני רואה שם? אבי ואמי מובאים למשרפות. יום-יום." (אלואיל, הערות אוטוביוגרפיות).

העשור האחרון של המנדט הבריטי ידוע תחת שם " המדינה שבדרך" אלואיל הפך למשורר ואמן של העידן הזה. בשנת 1939, הוא יוצר ספרים עם תמונות הדפסי לינוליום בהוצאה לאור שהקים "הלל" נקרא כך על שמו של אביו.

נאווה רוזנפלד:

"הוא לא היה אדם דתי, אבל חגגנו את כל החגים וצמנו ביום כיפור. החגים היו חלק מחיי הבית שלנו. אני עצמי מרגישה כאילו אני בת שלושת אלפים שנה, כי באנו לכאן כדי לחיות בארץ ישראל, ולא לחיות בין העמים האחרים. "

זה מוזר, אבל האנשים האלה – רחל, טשרניחובסקי, אלואיל, אמנים ומשוררים אחרים, מנהיגי התנועה הציונית שבנעוריהם עזבו את היהדות האורתודוכסית ואת חוקיה, הם הקימו לתחייה תנ"ך, דמויותיו ונביאיו. ההיסטוריה ביצירה שלהם עלתה לנגד עינינו והתעוררה לחיים, הם התווכחו עם הנביאים והמלכים, הם היו הצבא שלהם, הם עשו וכתבו מחדש את ההיסטוריה.

בשנת 1932, יאיר שטרן כותב שיר שהפך מיד להמנון האצ"ל ואחר כך לח"י – חיילים אלמונים:

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים

וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.

כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,

מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

אז מופיע הספר "יהודי אלמוני". אלואיל כותב את ההיסטוריה של העם היהודי ב -32 הדפסי לינוליאום. הגיבור של הדפסיו עובר דרך ארוכה דרך הרדיפות וצרות ומחייה את עצמו ואת הארץ כאומה גדולה. היהודי - רחב כתפיים, עם ידיים חזקות, מגן ועובד קשה, עם אינסוף אמונה ונחישות בעיניו, והוא היה כזה בעצמו.

כך נולד היהודי האלמוני, הוא התחזק, עבר את כל הרדיפות וההטרדות. הוא חזר לארצו, הפריח אותה, ושחררה.

יהודה השבויה

תסתכלו עליה. היא שבויה. אבל היא חזקה וכועסת. גופה מתוח, כי בקרוב מאוד היא תקום מהברכיה תנער מעצמה את כל המתעללים בה.

אלוייל משתמש בקליגרפיה ככלי לחיזוק הרוח. האותיות הם סמלים, בתוכם ארוגים דגנים, פריטי יהודייקה, כלי הנשק ואפילו קיבוצים שלמים.

הוא כתב את הספר: מגילת רות, מגילת אסתר, המגילה איכה, הספר עמוס.

נאווה רוזנפלד:

"במגילת אסתר אבי נותן איורים עם פרטיזנים, עם נאצים. הוא העריץ את עמוס, השפה שלו, הדיבור שלו, רעיונותיו."

גליון לספר רות

בספריו, הוא לא רק מקדיש תשומת לב לציורים, הוא יוצר גופנים חדשים עבור כל ספר. כסופר העתיק הוא חורט את האותיות בהדפסים שלהם. הוא כותב הגדות פסח ומקדיש אותם לפלמ"ח וצה"ל. הדמויות שלו - נלקחו מימי קדם - החיילים ופרטיזנים, האסירים שעונו על ידי הבריטיים, ישראל שקם לתחייה.

עבדים היינו

בני חורין

אלואיל סוגר מעגל היסטורי. הגאולה העתידית הוא רואה בדמויות תנ"ך, הוא לוקח אותנו לשורשים. בתמונות אלה לא הזקנים החכמים, אבל גברים חזקים:

"אחד מי יודע?" הופך לסמל ממלכתי של עם ישראל כאשר בתוכו משובצים סמלים של 12 שבטים.

בתחילת שנות ה -50 צפת הייתה עיר נטושה למחצה. העיר, עם אוכלוסייה של 12,000 ערבים  ו3000 יהודים, מנתה עכשיו רק יהודים. הערבים ברחו ובתיהם עמדו ריקים ומוזנחים. הממשלה החליטה לתת לאנשי  אמנות את ההזדמנות לחיות בעיר ובכך להוסיף לאופי שלה, העיר של העיר של מיסטיקה וקבלה, מגע אמנותי. אז, בסמוך לרובע היהודי העתיק הופיע רובע האמנים. אלוייל כבר הכיר את צפת. במהלך חייו בארץ, הוא הספיק להיות בכל מקום - בהתחלה על חמור, ולאחר מכן על אופנוע. צפת משכה אותו עם מיסטיקה, השלווה הפסטורלית שלה, עם וואדי עמוד הירוק, המפריד בין צפת וקברו של המקובל הגדול שמעון בר יוחאי. אבל הוא לא נכנס באחד מהבתים הנטושים. הוא בחר לקנות בית מבישוף מקומי.

נאווה רוזנפלד:

"אנחנו רצינו לחיות בצפת. אבל אבא לא יכל לעזוב את תל אביב - שם היו עבודה, חברים, פעילויות חברתיות ותערוכות. אז בקיץ בילינו בצפת, ובתחילת שנת הלימודים חזרנו לתל אביב. אבא כל הזמן צייר. הוא היה עוזב בשעה 5 בבוקר וחוזר הביתה לארוחת בוקר בשעה 10. ואז הוא הלך לסטודיו ועבד שם. הוא תמיד עבד על כמה תמונות בו זמנית. "

אי אפשר לומר שזה זמן לחזור לנופים. אלוייל לא עזב אותם לעולם. לפעמים, בלהט הקרב אנחנו שוכחים את הסיבות האמתיות, עוזבים  בצד. אלוייל תמיד ידע למען מה אנו נלחמים. באותו הזמן, כמו בחיילי תחריטיו יצא לקרב, הוא צייר את ירושלים.

עכשיו תחריטים שחור לבן הוחלפו ב תמונות צבע שמן. הוא פיתח סגנון משלו:

"במגע קל מאונך של מכחול צבע סמיך ניסיתי לצייר את רעד האוויר, את שקיפות עצי הזית ואת אפורים החמים של הקרקע." (אלואיל, הערות אוטוביוגרפיות).

 

אי אפשר היה לקבוע את דעותיו הפוליטיות של אלואיל. הוא לא היה סוציאליסט. הדבר היחיד שהוא היה מסור לו, הייתה ארץ ישראל.

נאווה רוזנפלד:

"אבא שלי היה בין מייסדיה של ההסתדרות, הוא מופיע שם כנציג ביתוניא מספרה בתעודה – שתיים או שלוש ספרות. מפא"יניקים אמרו שהאבא שלי חרותניק וחרותניקים אמרו עליו שהוא מפ"מנק. אבא שלי היה חבר של אורי צבי גרינברג. זה הוא המציא את הלוגו שלו – אצ"ג. אני הייתי ילדה קטנה, אורי צבי גרינברג היה ג'ינג'י , הוא היה כמו בן משפחה. ככה האבא שלי, מצד אחד השומר הצעיר, ומצד שני, יש לו חברים בלח"י,ובימין. "

מאז הקמתו של מוזיאון תל אביב לאמנות אלואיל היה אחד מהאמנים המובילים בישראל. בשלב מסוים, מגמה חדשה באמנות - אמנות מופשטת (אבסטרקציוניזם).אלואיל נשאר נאמן לסגנונו, הנופים והדיוקנים שלו. האבסטרקציוניזם הזיז אותו מבמה המרכזית למרות שעדיין היו לו תערוכות, תערוכות במוזיאונים בארץ ובחו"ל.

האוצר הראשי של מוזיאון ישראל בשנות 1965-1970, יונה פישר סרב לאלואיל בתערוכה. בתערוכה האחרונה של ציורים בעין חרוד, הוא הודה כי לפי דעתו, בין שלושה אמנים הישראליים המובילים - גוטמן, רובין ואלואיל,  אריה אלואיל  תופס המקום הגבוה ביותר במורכבות שלו. חבל שהכרה זו באה כל כך מאוחר.

נאווה רוזנפלד:

"הוא לא היה עשיר, אבל אנחנו תמיד חיינו טוב. הוא לא רצה להיות תלוי בכך, האם יקנו ציורים או לא, והוא עבד כמורה. זו הייתה עבודה כפוית טובה, הוא הקדיש לה יומיים בשבוע, אבל היומיים האלה היו בזבוז זמן . לעמוד יומיים, מול אנשים צעירים, ילידי ארץ, שאינם מתעניינים וגם לא רוצים להתעניין באמנות, זה היה מתיש. היה לנו בית בצפת, היו תערוכות, ומכרנו תמונות. החיים בארץ באותן שנים לא היו מרדף האחר העושר, זה לא היה משנה, אבל האבא שלי תמיד אמר שהוא מיליונר, כי כל מה שהוא רוצה בחיים היה לו - ציור ... האבא שלי היה איש של מוסר גבוה, אבל לא קפדנן, זה היה יושרה פנימית. הוא אף פעם לא לימד אותנו איך להתנהג. כששאלתי אותו בשביל מה לחיות, הוא אמר, בשביל לעבוד. אבל העבודה שלו הייתה אמנות. כאשר אחותי הלכה ללמוד ביוכימיה, הוא לא מבין את זה, כול כך אמנות הייתה חשובה לו. "

בשנת 1966, סיים אלואיל את ההוראה, פרש לפנסיה. הוא קנה בדים, בדים היו יקרים, והוא צייר גם על נייר, מודבק לעץ או קרטון.

נאווה רוזנפלד:

"כשנולדתי הוא היה בן 42. בשבילי, הוא תמיד היה איש מבוגר, לעולם לא פניתי אליו סתם, אני תמיד חישבתי את מילותיי, בחשש להסיח את הדעתו לדברים לא רציניים, תמיד פחדתי שהוא ימות, וזה קרה, אני הייתי אז רק בת 23. הוא מת שבוע שלאחר חג הפסח. באביב, כאשר כל עמק וואדי עמוד וצפת לובש צבע ורוד של שדק פורח. הגענו אליו לביקור שבוע לפני החג, ולאחר מכן היה התקף הלב הראשון שלו. שבועיים לאחר מכן, הוא נפתר. "

בתמונה זו אין חתימה. היא עדיין הייתה רטובה כשהוא עזב.