צייר ישראלי מיער וינה.

בבית קברות כנרת יש קבר מוזר. באותיות שלא דומות לשום גופן עברי מוכר כתוב: "אחינו דב עופר נרצח." השורה השנייה - התאריך וחתימה - השומרים.

ביציאה מבית הקברות, אתה יכול לראות את ההר שעליו עומד קיבוץ אלומות. בשנת 1920 הגיעה לכאן קבוצה. הם היו בני 17-18 שנים, הם היו חזקים ואמיצים, מוכנים להתמודד עם כל הקשיים. מנהיגם היה אריה אלואיל. זו הייתה החוליה הראשונה של השומר הצעיר. הם קראו למקום הזה ביתניה עילית.

***

המפגש שלי עם דמותו של אלוייל התקיים במהלך תקופת ההכנה של החלק השלישי של המאמר שלי על כנרת והחלוצים שלה, בוני המדינה, האנשים, שהקימו את המדינה דרך עבודה קיבוצית והקרבה עצמית. האיש, מנהיג, אמן, נראה שהוא נשאר בצל של השנים האחרונות. כשמדברים על אמנות הציור בישראל רבים יוכלו לתת רק שני שמות - גוטמן ורובין. אלוייל, ידוע היטב בשנות ה -40 וה -50, עזב את הבמה עם הגעתה של מגמה חדשה - אבסטרקציוניזם. בכול זאת, קשה להעריך יתר על המידה את תפקידו של האיש בחיי המדינה, בהתפתחותה של האמנות בישראל, בפיתוחה של הקליגרפיה העברית.

אריה אלוייל מת בשנת 1967. כדי ללמוד עוד עליו, כאמן וכאדם פגשתי בתו, נאוה רוזנפלד, בדירתה בתל אביב. הפגישה הייתה מפתיעה בשבילי: הגעתי אליה כמו להר אולימפוס, בציפייה למפגש עם האלים, ופגשתי אישה עדינה מאוד מקסימה. בכל דבר בביתה הרגשתי את רוחו של אביה, קירות היו מכוסים בתמונות, אבל לא הרגשתי כאילו אני במקדש. זה היה רק ​​בית. נוח ונעים.

נאוה רוזנפלד, על הקיר תמונה של אביה, שבה היא מנגנת בפסנתר.

אריה אלוייל נולד בגליציה, אז זה היה השטח של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בעיירת בויבריק, במחוז של למברג (לבוב).

"כשהייתי ילד, היו לנו שדות, פרות וסוס – ושמעתי באהבה, שלא פגה עד היום, צלילי פטישים המכים על סדן נחושת וברזל מלובן בסדנה של אבא. ביתנו עמד מעבר לטחנת קמח לא הרחק מהנהר, בלב שדות וגנים, ובאופק סגרו גבעות מיוערות. נוף עיירתי דומה היה לעמק מבורך אשר בין שפיה לזכרון יעקב."(אלוייל, הערות אוטוביוגרפיות).

בויבריק, 1924

בתו, נאווה רוזנפלד מספרת עליו:

"ילדי בויבריק בגיל 4-5 שנים כבר הלכו ל"חדר", אבל אריה ואחיו הגדול לא אהבו מלמד. האבא שלי אמר לי פעם מלמד בא אליו בחצר, הילדים לא רצו ללכת לחדר. הם שלחו כלב למלמד. הכלב נבח ומלמד נמלט מהחצר. "

לאמן הגדול בעתיד ההתנהגות כזו לא עברה סתם. בגיל שש הוא נשלח לדודתו, והתחיל ללכת לבית הספר הקתולי בלמברג.

בית הספר הקתולי בלמברג, במעגל מסומן אלואיל.

מלחמת העולם הראשונה החלה כאשר אריה היה בן שלוש עשרה. משפחתו עברה לוינה, אריה לומד בגימנסיה. כאן בווינה, התגבשה זהותו, הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר, ועד מהרה הפך למנהיג שלה. כאשר בני משפחתו חזרו לבויבריק הוא יצר תא משלו, שמאוחר יותר גדל לארגון.

מלחמת העולם הראשונה שרטטה מחדש את הגבולות. הממשלה הפולנית החדשה תשנה את שם העיר למברג ללבוב. בשנת 1920, בחודש אפריל, בקונגרס של השומר הצעיר בלבוב מקבלים החלטה – השכבות הבוגרות יעלו לארץ ישראל. לאריה אלוייל, שמבית הספר יסודי גיבש את השקפת עולמו, זה הגשמת חלום.

זה היה מבחן קשה לילדים 17-18 שנים. פגישה עם קשיים, מחלות, מוות. שלושה שבועות לאחר היווסדה של ביתניה אלוייל היה אמור ללכת לטבריה, לוועידת פועלים כנציג של ביתניה, אך הוא לא היה יכול. במקומו הלך חבר שלו עופר, שנרצח על ידי בדואים בכביש. אלוייל לא היה יכול להשלים עם זה כל החיים שלי.

 נאווה רוזנפלד:

"בציון 40 שנה לביתניה הקימו אנדרטה - אוהל בטון. נסענו לשם עם אבא שלי, היינו בטקס, ולאחר מכן ירדנו לכנרת, לבית הקברות. הוא אמר לנו שהוא עשה שני מצבות. אחת, שהוא עשה לחבר שלו עופר, שמצאנו מיד".

"חברי הטוב אופר הלך במקומי לטבריה ולא חזר עוד; מצאנו אותו שותת דם מכדור של שודד... בלילה היינו שומרים לפי התור. אדם בודד ורובה בידו בלילה, נמצא עם עצמו יותר מאשר בכול מצב אחר של התבודדות. הלב סוער. הכנרת וירדן מבריקים מכסף הירח, והכול דומה לתמונה של רמברנדט מתוך הספר השמור אתי." (אלוייל, הערות אוטוביוגרפיות).

ביתניה תופסת מקום מיוחד בהיסטוריה של הקמת מדינת ישראל ותנועת השומר הצעיר, שאז עמד על עקרונות שונים לגמרי מאלה שאימץ לעצמו לאחר זמן קצר אחרי פירוק ביתניה וצירוף לשומריה. ביתניה הייתה הניסיון הראשון של היישוב. זה היה קולקטיב של אנשים מוכשרים, שמטרתה הייתה לשלב עבודה הקיבוצית ויצירתיות אישית. אבל "האסכולה הרוסית" של עבודה קיבוצית סוציאליסטית הייתה על העליונה.

נאווה רוזנפלד:

"ביתניה הייתה נקודת מפנה בחייו. עד לאותו רגע, הוא היה מנהיג וסמכות לחבריו, בביתניה הוא החליט לצייר. ביושבו על שפת הכנרת כשהוא מצייר את ההר, כך קראו לביתניה אלואיל וחבריו, הוא הבין שגורלו - הוא אמנות."

הוא חזר לוינה. לא, הוא לא היה מאוכזב מארץ ישראל, הוא לא פחד מהקשיים. המטרה שלו הייתה להיות אמן.

" נאווה רוזנפלד:

ההחלטה להיות אמן נולדה בתקופה שבה אריה אלוייל עזב את ביתניה והלך ללמוד בווינה. דברים רבים קרו ביתניה, היוזם שהיה מאיר יערי, לעתיד מייסד של הקיבוץ הארצי ומפ"ם, נדף מזה ריח של עסקנות, ואבי לא היה פוליטיקאי. הוא היה מנהיג. בקבוצה היו האינטלקטואלים ובחורים רציניים מאוד, אחד מהם הפך מאוחר יותר לנגיד בנק ישראל. חלקם קשרו את חייהם עם הקיבוץ, כמה לא. לאבא שלי את הרעיון שיהיה מדינה ליהודים, זה היה חשוב, קריירה לא הייתה חשובה ".

מקס איזלר קיבל את אלוייל לאקדמיה בווינה. הוא הצטרף במהירות לקבוצה של אמנים שקיבלו אותו באהבה, למרות הגיל והלאום שלו. הוא אפילו נהנה מהמוניטין של איש שהיה בפלסטין בשילוב טעם מר והשמחה של ארץ הקודש. למרות שאביו לא אהב את התשוקה של אריה לציור, הוא המשיך עדיין לשלוח לו כסף. אבל את הכסף שאביו הספיק רק ללימודים, לא למחייה. יש לומר כי מאז תחילת המאה, אמנים ששייכים לזרם אחד באמנות היו מתאחדים בקבוצות, כך שזה היה קל יותר לארגן תערוכות ומכירת ציורים. בשנת 1908, גוסטב קלימט וקבוצתו ארגנו תערוכה לציון 60 השנים לקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. לתערוכה זו, הצטרפו רבים ציירים ופסלים של האקדמיה. אז זה יצר קבוצה שקיבלה אתה שם של תערוכת וינה  ."Kunstsсhau 1908"אלואיל הצטרף לקבוצה כאשר קלימט כבר לא היה בחיים, אבל הוא נלקח תחת חסותו של מקס אייזלר ואוסקר קוקושקה. תחת השפעה של קוקושקה אלוייל מתחיל לצייר את נופים. בהמשך נדבן בשם נוימרק קונה את ציוריו. האירוע הגדול של חייו בווינה – תערוכהKunstsсhau 1908   ב1925.

בשנת 1998 בתערוכה בקיבוץ אשדות יעקב הוצגה סדרה של יצירות אריה אלוייל "טורה אפורה". אלה היו הדפסי אבן, שמונה ציורים בשחור-לבן, חודרים לתוך הנשמה בצעקת אימה.

מתוך סידרה "טורה אפורה", 1924

ההיסטוריה של ליטוגרפיות אלה לוטה בערפל. אלואיל מעולם לא הראה אותם לילדים, והם גילו אותם במקרה, כשהיו עוברים על דבריו של אביהם. הם נוצרו בשנת 1924 לתערוכהKunstsсhau 1908 , אבל ברגע האחרון אלואיל החליף אותם בחמש תמונות נוף וינאי. היסטוריונים ומבקרים חלוקים מה הוביל ליצירת עבודות: זוועות מלחמת העולם הראשונה, שבו נהרגו 750,000 חיי יהודים ונמחקו מעל פני האדמה עולם של יישובים יהודים על שטחה של אוקראינה ופולין, או שפיכות נפש של חבריו, משתתפים בניסוי יערי בביתניה. אין ספק שהתמונות האלה עברו דרך נשמתו של אריה עצמו.

הנופים הווינאיים בתערוכה היו להצלחה. שניים מהם נמכרו באחד המוזיאונים של וינה. עכשיו אריה אלוייל היה בדרך לארץ ישראל.

נוף וינאי, 1925

נאווה רוזנפלד:

"מה היה כאן בשנת 1926? ישוב היה עדיין קטן, אבי רצה לצייר, אבל הוא היה צריך להתפרנס. פה עזרו לו תכונות של מנהיג. הוא החל לעבוד כמורה בבית ילדים בשפיה. האבא תמיד נראה עם מחברת. הוא צייר, היו לו מאות סקיצות, דיוקנאות של תלמידים, רישומים של נופים."

סקיצות בשפיה, שנות ה20.

נאווה רוזנפלד:

"אחד מתלמידיו הייתה אבשלום עוקשי, אבי נתן לו בד וצבע. ביניהם היה קשר חזק גם אחרי שפיה. באחד ממכתביו לאלואיל עוקשי כותב, אני לא יודע מה נכון בזמננו - להיות אמן או מאבק לחופש? עוקשי רצה להצטרף ללוחמי חרות ישראל, אבל נשאר אמן. "

ארץ ישראל, כמו סוס פראי, זמן רב הייתה קשה לאלואיל:

"ציורי הראשונים בארץ לא עלו. שנתיים הרסתי הכול אשר ציירתי. לצייר מיער וינה התכחש הנוף הארצישראלי. הצבע הסמיך הכחול והאפור הפך קלוש צהבהב, השמש הלוהטת קרעה את תמונותיי בכהות. לא קל "כיבוש" נוף זה... נוף הארצישראלי דחה מציורי כול עקבות קוביזם וגם פוביזם." (אלוייל, הערות אוטוביוגרפיות).

בקרוב, עם זאת, הוא כותב במאמרו:

"ארץ־ישראל היא ארץ הגן־עדן והגי־הנום גם יחד. כאשר יצר אלוהים את הארץ הרים אותה לפסגה גבוהה ונתן בטבעה תכונות המכונות בתואר 'אציל'. אציל הוא צבע הארץ — אפור. ההר, הגמל, החמור, האילה, השדות, הקוצים — הכל בה אפור, גם השמים והעצים: זהב אפור, כסף אפור, ירוק אפור, אדום־אפור, אפור מעין הזהב והכסף. והצורות אינן פשוטות, אלא משונות. הקוים מלאי מרץ, והם טהורים, רזים ועדינים, מתפתלים באופן מיוחד, ומקורי, כאילו צמחו מלב האדמה ללבך"

נוף, שנות ה30

נאווה רוזנפלד:

"לאחר שפיה אבי הגיעו לירושלים ופתח סטודיו. בשנת 1929 הוא נסע לאירופה לבקר את הוריו. הוא חזר לאחר הפרעות, סטודיו בירושלים הושמד. הוא לעולם לא שב לשם. מספר גדול של יצירות של אותה תקופה היה שם וזה אובדן עצום. "

למרות שזה אולי נראה כי אריה אלואיל פרש לצמיתות מחיים ציבוריים, זה לא היה כך. הוא היה מנהיג, גם כאשר לא הייתה לו מפלגה. הוא תמיד היה במרכז אירועים. הוא הקים אגודת הציירים, הוא היה בין המייסדים של המוזיאון תל אביב לאמנות, בו בן גוריון הכריז על עצמאותה של ישראל.

עכשיו אלואיל יצר משהו חדש. זוכרים את הכתובת על מצבה של דב עופר? הגיע זמן לקצת קליגרפיה. אלוייל יוצר הדפסים. הוא משתמש בלינולאום. הרעיון של חריטה נולד במאה ה -15, הרבה לפני הדפוס. מה לעשות כאשר יצירת האמנות צריכה להכפיל את עצמה? דירר משתמש בעץ. על התחריט שמים שכבה דקה של צבע. מכסים בקלף ועוברים עליו עם רולר במחיצה קלה. דיו מועבר על גבי הקלף, התמונה נוצרה. מאוחר יותר הגיע הטכנולוגיה של שימוש באבן (הדפסי אבן) ולינולאום (linokat). לכל טכנולוגיה יש ייחודיות משלה שמוסיפה לציור תכונות מיוחדות.

בשנת 1938 נישא לרחל בוגרשוב אמנית ובתו של חיים בוגרשוב, אחד מהמייסדים, המורה ומנהל גימנסיה "הרצליה". להם נולדו רות, נאוה והלל, שנקרא כך לזכרו של אביו. המכתב האחרון מהוריו קיבל אריה אלואיל בשנת 1939:

"אריה ורחל, הפנינה שלנו! מתי אנחנו נתראה, יקירי... המצב עכשיו קשה...האם אזכה עוד לראות את מכתבך... כתוב, שאלוהים יעזור".

נאווה רוזנפלד:

"אנחנו בבית לא דיברנו לא על הראשונה, ולא על מלחמת העולם השנייה. נולדתי בשנת 1943, המלחמה הסתיימה בשנת 1945, הייתי בת שנתיים. ידעתי שכל המשפחה של האבא שלי נהרגה. האבא שלי, הוא מת משברון לב, כאשר הייתי בת 23, הוא צעק בשנתו בלילות. הוא האשים את עצמו על שלא הביא אותם לארץ. הוא כתב מכתב שבו הוא ניסה להשיג אישור עבודה בארץ לאחיו באמצעות הסוכנות היהודית. הוא כתב להוריו, אבל שום דבר מזה לא עזר. הוא האשים את עצמו, וזה רדף אותו כל חייו, אבל לדבר על זה? כמעט אף פעם לא. "

Из серии "Серый Замок", 1924 г.

Деревья, 50-е гг.

"לפעמים אני מצייר בשמיים את ענפי העץ אשר בצלו אני יושב. ומה אני רואה שם? אבי ואמי מובאים למשרפות. יום-יום." (אלואיל, הערות אוטוביוגרפיות).

העשור האחרון של המנדט הבריטי ידוע תחת שם " המדינה שבדרך" אלואיל הפך למשורר ואמן של העידן הזה. בשנת 1939, הוא יוצר ספרים עם תמונות הדפסי לינוליום בהוצאה לאור שהקים "הלל" נקרא כך על שמו של אביו.

נאווה רוזנפלד:

"הוא לא היה אדם דתי, אבל חגגנו את כל החגים וצמנו ביום כיפור. החגים היו חלק מחיי הבית שלנו. אני עצמי מרגישה כאילו אני בת שלושת אלפים שנה, כי באנו לכאן כדי לחיות בארץ ישראל, ולא לחיות בין העמים האחרים. "

זה מוזר, אבל האנשים האלה – רחל, טשרניחובסקי, אלואיל, אמנים ומשוררים אחרים, מנהיגי התנועה הציונית שבנעוריהם עזבו את היהדות האורתודוכסית ואת חוקיה, הם הקימו לתחייה תנ"ך, דמויותיו ונביאיו. ההיסטוריה ביצירה שלהם עלתה לנגד עינינו והתעוררה לחיים, הם התווכחו עם הנביאים והמלכים, הם היו הצבא שלהם, הם עשו וכתבו מחדש את ההיסטוריה.

בשנת 1932, יאיר שטרן כותב שיר שהפך מיד להמנון האצ"ל ואחר כך לח"י – חיילים אלמונים:

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים

וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.

כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,

מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

אז מופיע הספר "יהודי אלמוני". אלואיל כותב את ההיסטוריה של העם היהודי ב -32 הדפסי לינוליאום. הגיבור של הדפסיו עובר דרך ארוכה דרך הרדיפות וצרות ומחייה את עצמו ואת הארץ כאומה גדולה. היהודי - רחב כתפיים, עם ידיים חזקות, מגן ועובד קשה, עם אינסוף אמונה ונחישות בעיניו, והוא היה כזה בעצמו.

כך נולד היהודי האלמוני, הוא התחזק, עבר את כל הרדיפות וההטרדות. הוא חזר לארצו, הפריח אותה, ושחררה.

יהודה השבויה

תסתכלו עליה. היא שבויה. אבל היא חזקה וכועסת. גופה מתוח, כי בקרוב מאוד היא תקום מהברכיה תנער מעצמה את כל המתעללים בה.

אלוייל משתמש בקליגרפיה ככלי לחיזוק הרוח. האותיות הם סמלים, בתוכם ארוגים דגנים, פריטי יהודייקה, כלי הנשק ואפילו קיבוצים שלמים.

הוא כתב את הספר: מגילת רות, מגילת אסתר, המגילה איכה, הספר עמוס.

נאווה רוזנפלד:

"במגילת אסתר אבי נותן איורים עם פרטיזנים, עם נאצים. הוא העריץ את עמוס, השפה שלו, הדיבור שלו, רעיונותיו."

גליון לספר רות

בספריו, הוא לא רק מקדיש תשומת לב לציורים, הוא יוצר גופנים חדשים עבור כל ספר. כסופר העתיק הוא חורט את האותיות בהדפסים שלהם. הוא כותב הגדות פסח ומקדיש אותם לפלמ"ח וצה"ל. הדמויות שלו - נלקחו מימי קדם - החיילים ופרטיזנים, האסירים שעונו על ידי הבריטיים, ישראל שקם לתחייה.

עבדים היינו

בני חורין

אלואיל סוגר מעגל היסטורי. הגאולה העתידית הוא רואה בדמויות תנ"ך, הוא לוקח אותנו לשורשים. בתמונות אלה לא הזקנים החכמים, אבל גברים חזקים:

"אחד מי יודע?" הופך לסמל ממלכתי של עם ישראל כאשר בתוכו משובצים סמלים של 12 שבטים.

בתחילת שנות ה -50 צפת הייתה עיר נטושה למחצה. העיר, עם אוכלוסייה של 12,000 ערבים  ו3000 יהודים, מנתה עכשיו רק יהודים. הערבים ברחו ובתיהם עמדו ריקים ומוזנחים. הממשלה החליטה לתת לאנשי  אמנות את ההזדמנות לחיות בעיר ובכך להוסיף לאופי שלה, העיר של העיר של מיסטיקה וקבלה, מגע אמנותי. אז, בסמוך לרובע היהודי העתיק הופיע רובע האמנים. אלוייל כבר הכיר את צפת. במהלך חייו בארץ, הוא הספיק להיות בכל מקום - בהתחלה על חמור, ולאחר מכן על אופנוע. צפת משכה אותו עם מיסטיקה, השלווה הפסטורלית שלה, עם וואדי עמוד הירוק, המפריד בין צפת וקברו של המקובל הגדול שמעון בר יוחאי. אבל הוא לא נכנס באחד מהבתים הנטושים. הוא בחר לקנות בית מבישוף מקומי.

נאווה רוזנפלד:

"אנחנו רצינו לחיות בצפת. אבל אבא לא יכל לעזוב את תל אביב - שם היו עבודה, חברים, פעילויות חברתיות ותערוכות. אז בקיץ בילינו בצפת, ובתחילת שנת הלימודים חזרנו לתל אביב. אבא כל הזמן צייר. הוא היה עוזב בשעה 5 בבוקר וחוזר הביתה לארוחת בוקר בשעה 10. ואז הוא הלך לסטודיו ועבד שם. הוא תמיד עבד על כמה תמונות בו זמנית. "

אי אפשר לומר שזה זמן לחזור לנופים. אלוייל לא עזב אותם לעולם. לפעמים, בלהט הקרב אנחנו שוכחים את הסיבות האמתיות, עוזבים  בצד. אלוייל תמיד ידע למען מה אנו נלחמים. באותו הזמן, כמו בחיילי תחריטיו יצא לקרב, הוא צייר את ירושלים.

עכשיו תחריטים שחור לבן הוחלפו ב תמונות צבע שמן. הוא פיתח סגנון משלו:

"במגע קל מאונך של מכחול צבע סמיך ניסיתי לצייר את רעד האוויר, את שקיפות עצי הזית ואת אפורים החמים של הקרקע." (אלואיל, הערות אוטוביוגרפיות).

 

אי אפשר היה לקבוע את דעותיו הפוליטיות של אלואיל. הוא לא היה סוציאליסט. הדבר היחיד שהוא היה מסור לו, הייתה ארץ ישראל.

נאווה רוזנפלד:

"אבא שלי היה בין מייסדיה של ההסתדרות, הוא מופיע שם כנציג ביתוניא מספרה בתעודה – שתיים או שלוש ספרות. מפא"יניקים אמרו שהאבא שלי חרותניק וחרותניקים אמרו עליו שהוא מפ"מנק. אבא שלי היה חבר של אורי צבי גרינברג. זה הוא המציא את הלוגו שלו – אצ"ג. אני הייתי ילדה קטנה, אורי צבי גרינברג היה ג'ינג'י , הוא היה כמו בן משפחה. ככה האבא שלי, מצד אחד השומר הצעיר, ומצד שני, יש לו חברים בלח"י,ובימין. "

מאז הקמתו של מוזיאון תל אביב לאמנות אלואיל היה אחד מהאמנים המובילים בישראל. בשלב מסוים, מגמה חדשה באמנות - אמנות מופשטת (אבסטרקציוניזם).אלואיל נשאר נאמן לסגנונו, הנופים והדיוקנים שלו. האבסטרקציוניזם הזיז אותו מבמה המרכזית למרות שעדיין היו לו תערוכות, תערוכות במוזיאונים בארץ ובחו"ל.

האוצר הראשי של מוזיאון ישראל בשנות 1965-1970, יונה פישר סרב לאלואיל בתערוכה. בתערוכה האחרונה של ציורים בעין חרוד, הוא הודה כי לפי דעתו, בין שלושה אמנים הישראליים המובילים - גוטמן, רובין ואלואיל,  אריה אלואיל  תופס המקום הגבוה ביותר במורכבות שלו. חבל שהכרה זו באה כל כך מאוחר.

נאווה רוזנפלד:

"הוא לא היה עשיר, אבל אנחנו תמיד חיינו טוב. הוא לא רצה להיות תלוי בכך, האם יקנו ציורים או לא, והוא עבד כמורה. זו הייתה עבודה כפוית טובה, הוא הקדיש לה יומיים בשבוע, אבל היומיים האלה היו בזבוז זמן . לעמוד יומיים, מול אנשים צעירים, ילידי ארץ, שאינם מתעניינים וגם לא רוצים להתעניין באמנות, זה היה מתיש. היה לנו בית בצפת, היו תערוכות, ומכרנו תמונות. החיים בארץ באותן שנים לא היו מרדף האחר העושר, זה לא היה משנה, אבל האבא שלי תמיד אמר שהוא מיליונר, כי כל מה שהוא רוצה בחיים היה לו - ציור ... האבא שלי היה איש של מוסר גבוה, אבל לא קפדנן, זה היה יושרה פנימית. הוא אף פעם לא לימד אותנו איך להתנהג. כששאלתי אותו בשביל מה לחיות, הוא אמר, בשביל לעבוד. אבל העבודה שלו הייתה אמנות. כאשר אחותי הלכה ללמוד ביוכימיה, הוא לא מבין את זה, כול כך אמנות הייתה חשובה לו. "

בשנת 1966, סיים אלואיל את ההוראה, פרש לפנסיה. הוא קנה בדים, בדים היו יקרים, והוא צייר גם על נייר, מודבק לעץ או קרטון.

נאווה רוזנפלד:

"כשנולדתי הוא היה בן 42. בשבילי, הוא תמיד היה איש מבוגר, לעולם לא פניתי אליו סתם, אני תמיד חישבתי את מילותיי, בחשש להסיח את הדעתו לדברים לא רציניים, תמיד פחדתי שהוא ימות, וזה קרה, אני הייתי אז רק בת 23. הוא מת שבוע שלאחר חג הפסח. באביב, כאשר כל עמק וואדי עמוד וצפת לובש צבע ורוד של שדק פורח. הגענו אליו לביקור שבוע לפני החג, ולאחר מכן היה התקף הלב הראשון שלו. שבועיים לאחר מכן, הוא נפתר. "

בתמונה זו אין חתימה. היא עדיין הייתה רטובה כשהוא עזב.